טבעונות: לא שינוי בתזונה

בשנים האחרונות התפתחה מגמה של מודעות בכל הנוגע לתזונה טבעונית אבל גם התפתחה מגמה לגמרי הפוכה, של התנגדות אקטיבית

מערכת וואלה! בשיתוף עם אור אורבוך, מכללת אורנים
04/06/2015
אילוסטרציה. ShutterStock
אילוסטרציה(צילום: ShutterStock)

לפני מספר ימים, במהלך שיטוט מנומנם ברחבי הרשת, נתקלתי בתמונות מעלות אבק של עופות בשכונות ישראל לרגל מסורת הכפרות שנערכה אשתקד. עוד כשהבטתי בחיות האומללות – מוטלות כפגרים לצד המדרכות ובפחי אשפה, גוססות לאיטן בכלובים קטנים תחת השמש הקופחת – לא הצלחתי להתנער מההרגשה שמשהו התפספס. ה'משהו' הזה אינו בלעדי רק לחברה הישראלית. זהו 'משהו' המייצג תופעה כואבת בהקיפה העצום ומנת חלקה של כלל האנושות, היעדר חמלה. במצוות הכפרות, אשר במרכזה עומד רעיון של פדיון חטאי האדם עבור שזה ילך 'לחיים טובים ארוכים ולשלום', גלומה התעללות אכזרית הכוללת הרעבה, הכאה וגסיסה איטית של חיה אומללה. אנשים יראי שמיים מתאכזרים ולאחר מכן הורגים חיה תמימה, ומצפים באמצעות כך לפדות את עונותיהם. תמונה זו, אבסורדית ומגוחכת ככל שתהיה, גורמת יותר מכל לצער עמוק, מפני שהיא משקפת את התרבות בה אנו חיים, המונעת באמצעות מנגנוני הכחשה.

בשנים האחרונות מתגברת מגמה של מודעות בכל הנוגע לתזונה טבעונית ותעשיית הבשר, אך נראה שמתפתחת מגמה נוספת, שווה ואולי רמה ממנה, מגמה של התנגדות. מעולם לא הערתי לאדם על הרגלי האכילה שלו, וכמובן, גם אין לי הזכות, שכן צרכתי בשר כמעט כל חיי. ובכל זאת, קשה להתעלם מאותה הבוטות של האנשים בעודם מגוננים בחירוף נפש אבירי על תכולת הצלחת שלהם. בוטות שלא רק מצביעה על היעדר שיח רציני, אלא בעיקר ממחישה את מידת ההכחשה אשר נהייתה שגורה אצל כל אחד ואחת. כמעט כל אדם נתקל בשלב כזה או אחר בתחקירים, סרטוני זוועות, פליירים מטעם קבוצה זו או אחרת, פוסטים ברשתות חברתיות, ועוד ועוד, אך נראה שחרף כל אלה מרבית האנשים ממשיכים לשים את מבטחתם במשמר קפדני של הכחשה ומסרבים להכיר באמת הפשוטה – תעשיית הבשר, הביצים והחלב כרוכה בייסורים קשים עד כדי רשעות לשמה. החלטתי לחסוך את תיאורי הפרוטרוט (הרי בין כה וכה מי שירצה למצוא – ימצא), ובכלל, תיאורים אלו – חלקיים ומתומצתים ככל שיהיו – יהיו בוודאי תיאורים מכאיבים ומעציבים, וכל אדם, בין שהוא צורך בשר ובין שאינו צורך בשר, היה מסכים עם כך. אז כיצד ייתכן שאדם יזדעזע לנוכח צילומי זוועות של אפרוחים נגרסים בעודם חיים או לנוכח מחזה של הכאת חיות חסרות ישע, ובסופו של יום אותו האדם יממן בלא מורא את אותה התעשייה בדיוק? התשובה פשוטה עד כדי גיחוך – שיווק.

תעשיית הבשר, החלב והביצים היא תעשייה ששמה ללעג את צרכנייה. שום אדם בוודאי איננו מאמין שפרות המיועדות לחליבה או לשחיטה נוהגות לשוטט בחופשיות באחו ומלחכות עשב בשלווה כמוצג בפרסומות הטלוויזיה, או שהתרנגולות הטילו את ביציהן במרחבים ירוקים ופסטורליים כמוטבע על אריזות הביצים למיניהן. זו הוספת חטא על פשע. לא די שמתרחש עוול בהיקפים בלתי נתפסים, אותן החברות משלמות למיטב המוחות כדי להפוך את הקערה על פיה ולמכור את מוצריהן ארוזים באשליה שהמציאות הפוכה מכפי שהיא באמת. אני מתבייש לומר שנפלתי בפח. במשך כמעט כל חיי האמנתי להטעיה הזאת בלי להטיל בה ספק ולו פעם אחת, מבלי להציץ מעבר לפרגוד ולבדוק אולי הדברים מתנהלים מעט אחרת מאחורי אותן הדלתיים הסגורות להחריד. כעת, במבט לאחור, אני מבין מדוע היה לי כה קל לשקוע בשאננות מתמשכת, מדוע היה לי כה קשה להשיל את העור הנגוע. מרבית אוכלוסיית העולם המערבי נופלת קורבן מדי יום למכניזם מתוחכם שבאמצעות שקרים, השתקות והסתרות מנטרל את כושר הפקפוק הבריא, מנוון את יכולת האמפטיה. אך הנורא מכל, שהדלק שמזין את אותו המנגנון המשוכלל הוא לא אלא חמדנות האדם. חמדנות, לא צורך. אנשים אינם צורכים בשר מפני שהם חייבים או צריכים, אלא מפני שהם רוצים. בעולם המערבי היום אפשר לצרוך את כל אבות המזון, הוויטמינים והמינרלים משלל מקורות מהצומח. אין כל צורך לממן תעשייה המעודדת סבל ועינויים בהיקף אכזרי, אך נראה שאנו, כחברה, וחמור מכך – כגזע, בוחרים להשתתף במעגל הכאב הזה לשם הנהנתנות בלבד. אני שואל את עצמי, כיצד ייתכן שווטרינר המקדיש את חייו לטיפול מסור בחיות מסוגל לאכול חיה שהוכתה לשם שעשוע, כיצד ייתכן שאם תגיש לבנה משקה חלב שקיימות בו שאריות דם ומוגלה שנוצרו מניצול בלתי פוסק, כיצד ייתכן שמרבית אזרחי המדינה והעולם מודעים לסבל הרב שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית, אך אינם נוקפים אצבע.

קבוצת הטבעונים היא מיעוט, וזה מעציב. מעציב לדעת שאנשים שאני מעריך ומכבד, אנשים משכילים, מתורבתים ואוהבי חיות הולכים יד ביד עם גוף שחרת על דגלו ערכים מעוותים אשר נותנים לו לגיטימציה למעשי אכזריות סתמיים. איננו חיים בתקופה חשוכה בהיסטוריה, אנו חיים בתקופה שבה אין תירוץ להדחקה. אלו ימים שבהם לפרט יש יכולת להשפיע ולשנות, אלו ימים שבהם אמצעי התקשורת משניים לרקע התעצמות הרשתות החברתיות. נבערות היא תירוץ עקר בדורנו, פריבילגיה שהיה אפשר להיאחז בה בעבר, אך לא עוד. אם אדם מבחין בעוול מוסרי, מוטלת עליו החובה לחדול לקחת חלק פעיל באותו העוול, ויותר מכך – עליו לפעול בכדי למגר אותו. תנועת הטבעונות אינה שונה מקבוצות הפמיניסטיות שפקדו בהמוניהן את הרחובות בראשית המאה העשרים או מפעילי התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית. זוהי המשמעות האמתית של להיות טבעוני, ההבנה שכללי המשחק חייבים להשתנות מפני שהיו שגויים מלכתחילה. זהו שינוי עקרוני בתפיסת החיים שעיקרו הוא סירוב להמשיך לחיות בהכחשה, סירוב לשבת בחוסר מעש מנגד לעוולות חמורות שנעשו לחלק בלתי נפרד ממציאות חיינו.

לפני שנתיים קטעתי את החוט שקישר אותי אל התעשייה המבצעת התאכזרות סתמית בשם אלוהי הכסף, שאינה רואה לנגד עיניה דבר זולת יעילות כלכלית, שרומסת כדבר של מה בכך ערכים שעליהם התחנכתי כגון חמלה, דאגה לחלש ואמפתיה. החלטתי שלא אמשיך להיות חלק ממעגל של כאב ושל סבל ושאפסע את הצעד הראשון במסע הזה, ארוך ומאתגר ככל שיהיה. מאז התרחשו בי תהליכים רבים, איטיים ומורכבים בחלקם האחד, פשוטים ומוחלטים בחלקם האחר, אך ברובם פקחי עיניים. גיליתי שאפשר לחיות על בסיס מזון מהצומח ושזה גם (מי היה מאמין) משביע וטעים מאוד. גיליתי ששינוי כזה באורח החיים הנובע ממניעים אידאולוגיים מתגמל לאין ערוך מבחינה נפשית. גיליתי קהילה תוססת ותומכת, וגיליתי מטבח עשיר, מגוון ובריא. אך חשוב מכל אלה, התפתחה בי הבנה ששוני אינו מעיד על פחיתות ערך, שאין בעובדה שחיות שונות מהאדם כדי לטעון שהן נחותות ממנו. זוהי פרוסטיטוציה שכלתנית שאין לה יותר מקום בעולם. למין האנושי אין זכות לרדות בחיות כשם שלאדם הלבן אין בעלות על כהה העור, כשם לגברים אין עליונות על נשים או כשם שהפועל אינו קניינו של איש ההון. לאדם אין כל זכות ליטול עגל מאמו, לשסף את גרונו ולבתר את בשרו. הדבר שגוי מעיקרו, בוודאי לאור העובדה שאין בכך צורך הישרדותי.

אני תוהה אם מעבר לאטימות, לאותו צקצוק השפתיים והמשיכה בכתפיים, לאותה האנחה המתרפסת 'נו אבל מה אפשר לעשות' המעידה על הכחשה ילדותית וריקבון מוסרי שאין להם מקום, שעוד נותרה בנו חמלה. אדם איננו יכול לטעון שהוא אוהב בעלי חיים, ומנגד לאכול או ללבוש אותם, בוודאי לא לאור העובדה כשמדובר בבעלי חיים שעברו התעללות קשה ומתמשכת. זוהי צביעות במקרה הטוב, ועלבון חריף לאינטליגנציה במקרה הרע. אין לי הזכות לאנוס אדם להתנהג באופן כזה או אחר, אך יש לי הזכות, אולי אף חובה, לדרוש מכל אדם לחדול לחיות בהכחשה ולהיות מודע. מודע למציאות חייו ולהשפעות החלטותיו, מודע לכאב שהוא גורם לאחרים מבלי דעת, מודע לתפקיד שהוא ממלא – לעיתים באי רצון, באינוס או באי ידיעה – בעולם. כל אדם יכול להחליט בכל שלב להפסיק את אותה ההונאה העצמית המאפשרת דפוס חשיבה שגוי לפיו 'אם כולם עושים זה בסדר', ולתבוע מעצמו להיות אדם הלוקח אחריות על מעשיו. האחריות היא אישית ומוחלטת, גם אם אין אל מי לשאת עיניים, גם אם הסובבים לועגים.

טוב לדעת (מקודם)

הפתרון לכאב הברכיים קרוב מתמיד - בזכות טכנולוגיה בנעל

מוגש מטעם אפוסתרפיה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully